חֲדָשׁוֹת

בגיל 50, נטלי מרצ'נט חוזרת עם שירים חדשים, לב כבד

תמונה של דן וינטרס

מאת מארק גוארינו | כותב מוזיקה SUN-TIMES

עבור רבים, קולה של נטלי מרצ'נט הגדיר את שנות הרוק בקולג' של סוף שנות השמונים ותחילת שנות התשעים, כאשר היא נהנתה מהצלחה עם קבוצת הפולק-פופ 10,000 Maniacs. קריירת סולו קרתה ומרצ'נט, בת 50, הוציאה מוזיקה משלה עד שלקחה חופש לגדל בת, להקים חברת תקליטים ולאצר שני אלבומים של מוזיקת ​​פולק מוקדמת.

היא חוזרת עם אוסף חדש של שירים מקוריים בשם Natalie Merchant (Nonesuch), שמביא אותה לתיאטרון שיקגו ביום חמישי. להלן תמליל ערוך של השיחה שלנו.

לא הוצאת אלבום של שירים מקוריים כבר 13 שנים. מצאתם את עצמכם מתרוצצים ליותר שירים ממה שציפיתם כדי להחליט מי מהם שומרים?

חדר אגוז מייסי'ס שיקגו

זה סוג של תהליך אינטואיטיבי. אני חושב שכתבתי כשלושים שירים. כשהתחלתי לקבץ אותם יחד כדי לאצור את התקליט, כל הזמן נמשכתי לשירים שיש להם משקל רב וכוח משיכה. ואלה שהיו יותר קלילים - אני לא אגיד קלות דעת כי אני לא כותב שירים קלילים בדרך כלל - אבל הקלילים הפחיתו את כוחם של השירים כבדי המשקל אז חיסלתי אותם. תמיד כתבתי שירים מהסוג הזה, אבל תמיד חיסנתי אותם עם חומרים קלים יותר אז חשבתי שזה יהיה מעניין לאפשר לתקליט להיות בעל כוח משיכה כזה.

מה קרה במיוחד בעולם שגרם לך לכתוב שירים כל כך כבדים?

הייתי אומר שמלחמה מתמדת והאיום של כוכב הלכת שלנו שנקלע למעגל הרס בלתי ניתן לעצירה כנראה הרגיעו את מצב הרוח שלי בשנים האחרונות. כמו כל מי ששם לב ירגיש אותו הדבר. אני יכול להסיח את דעתי מזה אבל אני נדודי שינה אז יש לי הרבה זמן באמצע הלילה לדאוג לעולם. אבל הדברים שאני מהרהר עליהם באמצע הלילה קשורים בדרך כלל למה שקראתי בעיתון, אם לא יום קודם. אני לא באמת יכול להבין איך קיבלנו כמין את המוחות הענקיים האלה והלבבות הענקיים האלה עם היכולת להמציא וליצור ולחלוק חוויות רגשיות ברמות שאנחנו עושים ואז להיות כל כך הרסניים. זו כל כך מתנה עבורנו אפילו להיות כאן ולהיות מודעים להיותנו כאן. יש הרבה אורגניזמים על הפלנטה הזו שלא מודעים להיותם כאן ו...אנחנו פשוט לוקחים הכל כמובן מאליו. אנחנו פשוט הורסים את זה ברצינות ומשמידים אחד את השני. ואני לא מצליח להבין את זה.

לא הבנתי את זה אבל כשיש לך ילד, אתה המדריך הרוחני. אתה צריך להיות המצפן המוסרי ולזקק אתיקה ולתת תחושה של מוסר... אז הניסיון להסביר את ההתנקשות של מרטין לותר קינג לילד בן שש שגילה על כך בבית הספר הוא כנראה אחד הימים הכואבים בחייה. ולא יכולתי להסביר לה את זה.

האם אתה נוסטלגי לימי הרוק בקולג' של תחילת שנות ה-90, כאשר 10,000 מטורפים התחילו? כיצד השתנתה הגישה שלך לכתיבת שירים?

זה השתנה הרבה מאז שהייתי בן שש עשרה. כמה 10,000 הרשומות הראשונות של מטורפים קצת מביכים אותי שכן יומנים של כל בן 26 היו מביכים לאישה בת 50. לא ידעתי שהם ישוחררו מחדש בלייבל גדול יום אחד. הייתי אומר שכתיבת השירים שלי הפכה עקבית יותר בקריירת הסולו שלי. אבל לא הכתיבה השתנתה, אלא העיבוד וההפקה שהשתנו. יש לי הבנה גדולה יותר כיצד לעבד שיר וכיצד למשוך את האנשים הנכונים לאולפן ולהתאים אישית את המוזיקליות לשיר. אני מרגיש שמצאתי את הקול שלי, לא רק ככותב שירים, אלא כמי שמכיר את דרכם באולפן ויודע איך לדבר עם מוזיקאים אחרים ולצייר את הביצועים שאני רוצה.

לפעמים אמנים כמוני, שאחרי שביליתי שנים בלהקה ואז הולכים סולו חושבים, זו הדרך שלי או הכביש המהיר. אבל זה לא מה שיש באולפן, זה את מי שאתה מביא לאולפן.

אז היציאה מלהקה עזרה בחיפוש אחר משתפי הפעולה הנכונים?

אני לא חושב שזה הגיע מ-10,000 מטורפים. זו הייתה יותר דינמיקה משפחתית כמו רוב הלהקות. יש הרבה יריבות תחרותית בין אחים על כתיבת שירים. מה שאני אוהב בלהיות אמן סולו זה שאין ספק של מי השירים שלו אנחנו מקליטים. אבל זה יותר על איך אנחנו הולכים להקליט אותם. ואין מי שיגיד איזה מילים נשמעות טוב איפה. אבל ב-10,000 מטורפים, המילים היו שלי. קיבלתי שלטון חופשי, אבל תמיד היית צריך לעמוד בתור כי כולם בלהקה רצו להיות כותב השירים והיה לך מזל שקיבלת שלושה או ארבעה שירים באלבום.

יש לך שיר בשם Go Down Moses שהוא על קתרינה בניו אורלינס. למה לכתוב היום על אסון 2005?

כתבתי את השיר הזה במשך מספר שנים בעקבות [ההוריקן] קתרינה. למעשה הייתי באותה תקופה בספרד כמה חודשים. הרגשתי ממש מנותקת ורחוקה מהבית במהלך המשבר ההוא. קראתי על זה, אבל גרתי בכפר קטן, לא הייתה לי גישה לטלוויזיה בכבלים אז ניסיתי לקרוא על זה בעיתון הספרדי. רק כשחזרתי הביתה והתחלתי לקרוא על סיפוריהם של הניצולים והמשכתי לעקוב אחר סיפורי הניצולים במשך שנים, הרגשתי שטראומה כזו לעולם לא נעלמת.

כתבתי את השיר כדי להנציח את האנשים שמתו - [כמעט] 2,000 איש בניו אורלינס ו-100,000 האנשים שנותרו חסרי הגנה בעיר ההיא. וזה פשוט נראה כמו משהו שאסור לנו לשכוח. כל כך הרבה כותבי שירים במהלך השנים, או וודי גאת'רי או בוב דילן או פיטר גבריאל, דיברו על אירועים או אנשים בזמנם ואני חושב שזה חשוב. [השיר של Guthrie] The Plane Wreck בלוס גאטוס - אם וודי לא היה מניח את המילים הללו, אף אחד לא ידע על מהגרי עובדי החווה שגורשו בחזרה למקסיקו. או [הפעיל המנוח נגד האפרטהייד בדרום אפריקה] סטיבן ביקו. לא ידעתי על אפרטהייד עד שהייתי בן 16 ושמעתי את ביקו [השיר של גבריאל מ-1980] ולמעשה הלכתי לספרייה לשמוע את השיר הזה. זה היה לפני האינטרנט, [השיר] למעשה גרם לי ללכת לספרייה ולחפש את סטיבן ביקו. וזה פתח לי את כל העולם הזה.

נראה שהקול שלך מתאים באופן טבעי לשירים שהם יותר מלנכוליים.

גם אני שר שירים חדשים משנות ה-30 עם הרבה שכנוע. [שר] אם הייתי יודע שאתה בא הייתי אופה עוגה! הבת שלי ואני, אנחנו שרים את כל השיר הישן של Boswell Sisters ואנחנו אוהבים את ג'ודי גרלנד והחיים הם קערה של דובדבנים וכל זה. יש מרקם לקול שלי, איכות מתלוננת. אני אוהב בלדות. בלדות עממיות הן מה שחתכתי בו שיניים כשגדלתי. תמיד נמשכתי לתחושה הזו שאני מקבל כשאני שר את השירים האלה שיש להם סיפור ודמויות והדמויות האלה חיות דרך איזשהו אתגר או משבר. או שירי אבל ואובדן. תמיד הכי נמשכתי לזה כמאזין וכאספן שירים.

עכשיו כשהבת שלך הופכת למתבגרת, האם אתה חולק איתה את המוזיקה שלך?

אני מעריץ גדול של מוזיקה אז יש לי אוסף תקליטים ענק. אז עשיתי מאמץ מרוכז לחשוף אותה לכמות עצומה של מוזיקה עד שתגיע לגיל 12, שהן השנים שהכי משפיעות עליהן. אני מתרגש מנגן את השירים שלה שלי, בין אם זה המקהלה הלאומית הבולגרית או אדית פיאף או הקינקס או אפילו מיסה רקוויאם מאת מוצרט. אני כל כך מתרגש כשאני צופה בה לוקחת את זה. היא מנגנת את התקליט החדש של סם אמידון באופן אובססיבי לאחרונה. אני שומע את בתי בחדר השינה שלה מזמזמת לבדה את השירים האלה או את שירי הנבל הקדושים שהוא פירש מחדש. לאחרונה היא מאזינה להרבה מכנס פיירפורט. אני שומע אותה לבד. יש לה זכירה מדהימה של מילים כמו שעשיתי כשהייתי צעיר יותר. כמו כן, היא רק בת 11, אבל כשאנחנו שרים, לקולותינו יש בדיוק אותו גוון. זה קצת מפחיד.

אתה עושה תקליטים מאז 1982. האם אתה מרגיש שיש לך מערכת יחסים עם הקהל שלך עד עכשיו?

אני מרגישה ממש אסיר תודה להם. אני מרגיש ממש בר מזל להיות אמן. כמו מישהי כמו אלה פיצג'רלד שהקליטה בשנות ה-30 ועדיין ניגנה בפסטיבלי ג'אז ויצרה אלבומי ג'אז והופיעה בטלוויזיה עד שנות ה-70. להיות בעל אריכות ימים זו באמת מתנה. אני לא לוקח את זה כמובן מאליו. נתיב החיים המשותף הזה של כל כך הרבה אנשים שאני פוגש שמגיעים להופעה שלי כבר שלושים שנה - זה חיבור, אין בזה ספק.

נטלי מרצ'נט מופיעה בשעה 20:00. יום חמישי בתיאטרון שיקגו, 175 N State St. .50 - .50. Ticketmaster.com.

נטלי מרצ'נט ומוותר על הכל:

מארק גוארינו הוא סופר עצמאי מקומי.